פלוני נ'.עיר השעשועים בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעת שגלש בסירה גומי ממגלשת מים שבמתחם הלונה-פארק בתל אביב.

רקע

1. התובע, יליד 1991 (כיום בן 29). בתאריך 3.5.14 גלש עם אחיו בסירת גומי, ממגלשת המים שבמתחם הלונה-פארק בתל אביב (להלן: "המגלשה"). בכתב התביעה נטען כי כאשר הסירה נכנסה לקטע העצירה שבסוף המגלשה, היא התכווצה לפתע, רגלו השמאלית של התובע התנגשה בקיר בטון ונגרם לו שבר בקרסול שמאל (להלן: "האירוע"). לטענת התובע, בתמצית, נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") שהיא הבעלים והמפעילה של מתחם הלונה פארק, כשלה בכך שלא תחזקה את המגלשה כדבעי, אפשרה את גלישתם של שני אנשים בסירת גומי שחוקה, ישנה ובלתי תקינה, לא הדריכה כראוי את עובדיה אילו הוראות ליתן למשתמשי המגלשה, ולא הציבה משטח מוגן בקירותיו של פס עצירה שבסוף המגלשה. התרשלותה זו ומחדליה גרמו לפגיעה בגופו.

2. נתבעת 1 (ועמה המבטחת את חבותה – נתבעת 2) מכחישה את אחריותה לאירוע. לטענתה, מדוח תאונה שנרשם מפיו של התובע באותו היום ניתן ללמוד כי הוא נפגע במהלך הגלישה לאחר שהוציא את רגלו השמאלית מהסירה, בניגוד להנחיות. התרחשות האירוע היתה מחמת אשמו הבלעדי של התובע, מה גם שבחר לעסוק בספורט אתגרי, תוך נטילת מלוא הסיכונים הכרוכים בכך. עוד הנתבעת טוענת כי טענות התובע ביחס לתקינות הסירה או המגלשה עצמה לא נתמכו על ידו בחוות דעת של מומחה בטיחות, ודינן – כדין התביעה כולה - להידחות.

3. הנה כי כן, המחלוקת בין הצדדים משתרעת על האחריות לקרות האירוע. לצד מחלוקת זו מחלוקת נוספת בעניין היקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מפציעתו. לטענתו, אותה תמך בחוות דעת רפואית, נותרה לו נכות צמיתה בקרסול בשיעור של 10% ונזקיו מגיעים לסך של כ – 800,000 ₪ בהם יש לחייב את נתבעת 1 ואת המבטחת את חבותה, היא נתבעת 2. ואילו הנתבעות טוענות, בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמן, כי לתובע לא נותרה כל נכות. נזקיו מגיעים לכל היותר כדי 8,000 ₪, וגם אם בית המשפט ימצא כי הן אחראיות לנזק זה - התובע ממילא לא יהיה זכאי לכל פיצוי נוכח אשם תורם אותו יש לייחס לו, בשיעור של 100% או קרוב לכך.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את העדים, וקראתי את הסיכומים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה. לנתבעת אחריות לקרות האירוע, אך גם לתובע אשם תורם בהתרחשותו. כמו כן, היקף נזקיו מצומצם הרבה יותר מזה הנטען על ידו. להלן נימוקיי;

האחריות

4. כדי לדון בשאלת האחריות, יש להביא תחילה תיאור קצר של המגלשה עצמה, תיאור אשר גם יבאר את אשר אירע לתובע: עסקינן במגלשת מים שבראשה עומד עובד של הנתבעת ('משלח') שתפקידו לכוון את הגולשים לשבת בתוך הסירה טרם שילוחה מטה (ראו עדותו של אלעד סדן, מנהל הלונה-פארק (להלן: "סדן"), בפרוטוקול מתאריך 3.1.19 [להלן: "פרוטוקול 2"] בעמ' 31 שו' 3-6). בסוף המגלשה, על הקרקע, קיים מסלול האטה התחום משני צדדיו בקיר נמוך בגובה של מספר סנטימטרים. בשלב מסוים, מסלול האטה זה נהיה צר, כדי להאט את תנועת הסירה עד לעצירתה המוחלטת לצורך יציאה בטוחה ממנה. בת זוגו של התובע, שעמדה על הקרקע מול המגלשה בעת שהתובע ואחיו גלשו, צילמה תמונות שבהן רואים את הסירה שניות ספורות לפני ובסמוך לאחר שהתובע נפגע. את מסלול ההאטה שהולך ונהיה צר ניתן לראות בבירור בתמונות מס' 1 ו – 4 (ת/1).

5.הטלת אחריות על הנתבעת תלויה בהתגבשות יסודות עוולת הרשלנות שבסעיפים 34-35 לפקודת הנזיקין, קרי בקיומה של חובת זהירות, בהתרשלות (הפרתה) ובנזק שנגרם בגינה. הנתבעת, כמי שמחזיקה ומפעילה את מתחם הלונה-פארק על מתקניו, לרבות המגלשה, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשעריה העושים שימוש במתקנים השונים. הכלל ידוע ומושרש היטב בפסיקתנו (ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (2007) בפסקה 8). כמי שמחזיקה במקרקעין, על הנתבעת לדאוג לתחזוקה שוטפת של המתקנים השונים, ליתן הדרכות מספקות למפעילי המתקנים ולעובדים בשטחה, ליתן הנחיות לקהל המשתמש במתקנים להנאתו, ואף לדאוג להשגיח על פעילות המבקרים ולמנוע את סכנתם. שהרי הנתבעת מכירה היטב את המתקנים השונים, את הסכנות הכרוכות בשימוש לא זהיר בהם, ומטבע הדברים ביכולתה למנוע נזק אם תנקוט באמצעי הזהירות המתאימים. הנתבעות טוענות כי התובע בחר להסתכן מרצון בעודו נוטל חלק ב'ספורט אתגרי', ולפיכך הוא אינו יכול להבטיח את עצמו מפני סיכונים בעת פגיעה אפשרית וידועה. אלא שאיני רואה לאמץ גישה זו. ראשית, גלישה בסירת גומי אינה 'ספורט אתגרי' שלצד התועלת שבפעילות ספורטיבית מציב לעיתים גם סיכונים אותם החברה מוכנה ליטול על עצמה. מדובר בגלישה מבוקרת בסירת גומי, לצורך הנאה ושעשוע בלבד, אין כאן כל ספורט. שנית, הפציעה אירעה כתוצאה מכך שלקראת סוף הגלישה הסירה נכנסה למסלול ההאטה התחום בקיר נמוך, ואותו מסלול נהיה צר (ראו תמונות 1 ו – 4 בת/1). ההיצרות היא פתאומית ויוצרת סיכון בלתי סביר, שהיושב בסירה אף אינו מודע לו. זאת בעוד הנתבעת, המכירה את מאפייני המתקן, יכולה לצפות כי כאשר הסירה מגיעה במהירות מלמעלה, ויש שינויים ברוחב המסלול, עלולים אברי גוף הנמצאים מחוץ לסירה וקרובים לאותו קיר, לקבל מכה ולהיפגע. בנקל היא יכולה להזהיר מפניו, קרי לנקוט באמצעי סביר כדי למנוע אותו, ומשמע כי לנתבעת קיימת חובת זהירות קונקרטית.

6. הנה כי כן, הציפייה מהנתבעת היא כי לא זו בלבד שהמתקנים השונים בפארק יהיו תקינים (ואגב, התובע לא הוכיח אחרת), אלא שגם יינתנו למבקרים הוראות בטיחות שמטרתן להקטין את הסיכון הכרוך בשימוש בהם. כך גם ביחס למגלשה המדוברת; לדברי סדן, מוצבים לאורך מסלול העלייה למגלשה ובראשה שלטים כדוגמת השלט שצולם בתמונה [נ/2] (פרוטוקול 2, בעמ' 26 שו' 6-18). בשלט הוראות, הנחיות ואזהרות, ובכללן כי אסור להוציא ידיים מחוץ לסירה במהלך הגלישה. על הרגליים - לא נאמר דבר.

וזהו הכשל שבהתנהלות הנתבעת, היה עליה להזהיר גם מפני הוצאות רגליים, בפרט כאשר שניים יושבים בסירה, ובמקרה דנן גם שני מבוגרים, ויש לצפות כי בשל גודלה ייתכן שיתיישבו שלא בנוחות, ויפצו על המקום הקטן בהוצאת רגליים או ידיים מחוצה לה. לדברי סדן, המשלח מדגיש בפני הגולש וחוזר על ההוראה להכניס ידיים ורגליים לתוך הסירה. דא עקא, כי המשלח שעבד במקום באותו היום (ששמו וכתובתו ידועים לנתבעת והם אף נכתבו בדוח התאונה אותו סדן מילא), לא הובא ליתן עדות. גם אם מדובר בנער שעבד במקום בעת חופשה ובאופן זמני (שם, בעמ' 27 שו' 9-13), לא נעשה כל ניסיון לאתרו, והדבר עומד לנתבעת לרועץ.

7. מתמונה מס' 2 (בת/1) שצורפה לתצהירה של בת זוגו של התובע ניתן לראות כי התובע ואחיו – שני מבוגרים – יושבים בסירה האחד מאחורי השני. האח יושב מקדימה כאשר כפות רגליו בתוך הסירה, מונחות על רצפתה. התובע יושב מאחוריו כאשר רגליו עוטפות את גופו של אחיו ומונחות על הדופן הקדמית של הסירה. בתמונה נראה בברור כי לכל היותר קרסול רגל שמאל של התובע נמצא בתוך הסירה, אך אצבעות כף הרגל ולמעשה כמחצית מכף רגלו באוויר, מחוץ לדופן הקדמית של הסירה. לכן, משנכנסה סירת הגומי למסלול ההאטה ובנקודה שזה נהיה צר, שם קיבל התובע את המכה. בהקשר זה, אין לבוא חשבון עם התובע על כך כי אינו יודע איפה בדיוק בכף הרגל קיבל את המכה הישירה. זאת מאחר שלא יכולה להיות מחלוקת כי התוצאה בפועל היתה של שבר בקרסול. מומחה בית המשפט (שעליו עוד ידובר), אישר כי צורת השבר (שבר תלישה) מעידה על כך שהתובע קיבל מכה ישירה לקרסול ואין מדובר בחבלה סיבובית (למרות שבמכתב השחרור מהמוקד לרפואה דחופה מיום האירוע נרשם "חבלה סיבובית בקרסול שמאל" [ראו מכתב שחרור מתאריך 3.5.14, ת/2 לתיק מוצגי התובע]; פרוטוקול מתאריך 9.12.18 [להלן: "פרוטוקול 1"] בעמ' עמ' 8 שו' 12-19).

מכל מקום, עולה כי כתוצאה מכך שכף רגלו של התובע היתה בחלקה מחוץ לסירה, וכתוצאה מהיצרות מסלול ההאטה, קיבל הקרסול חבלה ישירה מדופן מסלול ההאטה, ונשבר.

8. לאחר התאונה סדן כתב "דוח תאונה" שבו צוינו נסיבותיה כך: "לפי טענתו [של התובע – הערה שלי מ.א.ק] בעת הירידה במגלשה הוציא את רגל שמאל מחוץ לסירה וכתוצאה מכך נוצר מגע עם דופן המגלשה" (לדו"ח תאונה מיום 3.5.14 ראו נספח 1 לראיות הנתבעות). סדן לא כתב את הדוח, לפחות לא את כולו, בנוכחות התובע, אלא רק לאחר שתחקר את כל הנוגעים בדבר (פרוטוקול 2, בעמ' 28 שו' 26- עמ' 29 שו' 2), כך שהדוח נכתב מבלי לאפשר לתובע לעיין בו או לחתום עליו. למרות האמור, נראה כי התמונה שצולמה על ידי בת זוגו של התובע בזמן אמת מעידה על כך כי לפחות מחצית מכף רגלו השמאלית של התובע היתה מחוץ לסירת הגומי. מכל מקום, בסוף הדוח כתב סדן כך: "הנ"ל (התובע – הערה שלי – מ.א.ק) פעל בניגוד להוראות הבטיחות אשר מצוינות בשילוט. אשר אומרות שיש לאחוז בידיות [...מחיקה...] האחיזה וכן להישאר ישובים עד לעצירה של הסירה". כאמור, הוראות הבטיחות שבשילוט אינן מזכירות את הרגליים כלל, ומסקנותיו של סדן נותרות מסקנות עצמאיות שלו, שבית המשפט אינו שותף להן.

9. אין בידי לקבל את טענתו של התובע לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין ("חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו") והעברת נטל השכנוע לכתפי הנתבעות שיוכיחו כי אין לייחס להן רשלנות. די אם אציין כי תחולת הכלל מותנית בקיומם של שלושה תנאים מצטברים, אחד מהם - קיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע (רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (2006); ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה (2008) בסעיף 5 (להלן: "פרשת ג'ונס"); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539, 555 (2001)). על כלל "הדבר מעיד על עצמו" נפסק כי "כלל זה של היפוך נטל הראיה לא נועד לשחרר את הנפגע התובע מנטל הראיה המוטל עליו שעה שיכול היה לדעת, או היה עליו לדעת את הנסיבות שגרמו לאירוע הנזיקי, ויכול היה להוכיח את התשתית העובדתית אשר ממנה ניתן להסיק את התקיימות רכיבי עילת הרשלנות" (פרשת ג'ונס, בפסקה 7). במקרה דנן, אין כל עמימות וקרות האירוע נקבע, כאמור, באופן פוזיטיבי.

10. ועוד יש להוסיף כי התובע, שנטל הוכחת התביעה מוטל לפתחו, לא הביא כל חוות דעת של גורם מקצועי המצביעה על כך כי הסירה או המגלשה לא היו תקינות. בידי הנתבעות דוח בדיקה שנערך על ידי מהנדס חיצוני (מיכה מסטרמן, ז"ל) כחצי שנה לפני האירוע, שבו מגלשת המים נמצאה תקינה (ראו נספח 3 לראיות הנתבעת, דו"ח בדיקה – מתקני שעשועים מיום 8.11.13). כן קיים דוח ביקורת יומית שנערך ביום האירוע, על ידי עובד של התובעת (נספח 4 לתיק ראיות הנתבעת). רוצה לומר, כי בידי התובע היה מידע עובדתי הדרוש לו לשם הגשת חוות דעת בטיחות מטעמו, ראיה המהותית להוכחת טענותיו (ואם מידע זה לא הועבר לו במסגרת הליכים מקדמיים, לכל הפחות זה היה בידו לאחר הגשת ראיות הנתבעות). הוא ביכר שלא לעשות כן, ולפיכך לא הביא ראיות שיש בהן כדי לנסות ולהוכיח כשל בתקינות המתקן (המגלשה או הסירה). התובע גם לא הצביע על תקנות או תקנים כלשהם לעניין משקל מרבי לעלייה לסירה, לעניין איסור או היתר של העלאת שני גולשים לסירה אחת או לעניין לחץ האוויר שצריך להיות בה. טענותיו אלו נטענו בעלמא. ומשהתובע לא הביא ראיות לעניינים אלו, לא קמה חובתן של הנתבעות להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לטענותיו. לפיכך, גם אם המהנדס מסטרמן, ז"ל (שנודע על פטירתו בסמוך לפני מועד ההוכחות השני) לא העיד ביחס לדוח הבדיקה שערך, וגם אולג חוברס, מי שביום האירוע ערך את דוח הביקורת היומי, לא הובא על ידי הנתבעת ליתן עדות – אין בכך כדי להועיל לתובע שאת חובת הבאת הראיות, המוטלת לפתחו מלכתחילה, לא מילא.

אשם תורם

11. הגם שמצאתי כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע באשר לא הזהירה אותו מהסכנה הטמונה בהוצאות רגליו מהסירה, יש לדון בטענתה ל'אשם תורם'. טענה זו אינה מהווה הגנה למזיק ביחס לאחריותו בנזיקין גופה, אך היא יכולה להביא להקטנת חובתו לפצות את הניזוק על מלוא נזקיו. בחינת קיומו של אשם תורם תעשה בהתאם לנסיבות, והתנהגותו של הניזוק תבחן במבחן האדם הסביר – האם נהג באופן אחראי ובזהירות סבירה. במידה שלא, האחריות לפגיעה תחולק על פי המבחן האשמה המוסרית – הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מחדליו של כל צד, מידתם ומשקלם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2009) בפסקה 12).

12. במועד האירוע, התובע היה בגיר בן 23. הוא הוזהר, באמצעות שילוט הפזור במקום, שלא להוציא ידיים מהסירה, כדי שאלו לא ייפגעו. בשים לב לטיבו של המתקן המיועד לשעשוע והנאה, שהשימוש בו אינו כרוך בפעילות פיזית כלשהיא מצד הגולש, אזי השילוט הוא אמצעי מקובל וסביר להביא באמצעותו לידיעת הגולש אזהרה זו. ציפייה סבירה היא כי התובע יפעיל שיקול דעת, שהרי מה לך ידיים ומה לך רגליים, אין להוציאם מחוץ לסירה מקום שזו גולשת מטה בתוך שטח תחום וצר. לטענת התובע הוא הונחה על ידי המשלח להניח את רגליו במקום שבו הניחם (פרוטוקול 1, בעמ' 13 שו' 5-7). אלא, שזו עדותו – ועדותו בלבד קרי, עדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 לפקודת הראיות הנעדרת סיוע (כשאין בידי הנמקה לקבלה כלשונה). אחיו שהיה עמו בסירה לא הובא ליתן עדות. הגם שעסקינן בקרוב משפחה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט, מן הראוי היה להביאו וליתן בידי בית המשפט את האפשרות לשקול גרסתו לגבי ההנחיות שניתנו על ידי המשלח. בת זוגו של התובע שגלשה לפניו יחד עם אחיינו לא זכרה – למעט ההנחיה לשבת – הנחיות נוספות (שם, עמ' 23 שו' 11-14), כך שטענת התובע לא הוכחה כדבעי.

במכלול הדברים, אני אומדת את האשם התורם של התובע ב - 40%.

13. סיכומה של סוגיית האחריות; בהעדר שילוט מתאים או הנחיות מתאימות, לנתבעת אחריות לקרות האירוע, אולם לתובע אשם תורם בשיעור של 40%.

הנזק

הנכות הרפואית

14. בעקבות האירוע אובחן שבר בפטישון הפנימי בקרסול שמאל של התובע. הטיפול שניתן היה שמרני (גבס). אורתופד מטעמו של התובע (ד"ר לוינקופף) קבע את נכותו בשיעור של 10% לצמיתות בגין השבר שהתחבר בתזוזה וגורם למגבלות תנועה (ראו חוות הדעת של ד"ר לוינקופף מיום 24.12.15). מומחה מטעמן של הנתבעות (ד"ר ביאליק), קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה (ראו חוות הדעת של ד"ר ביאליק מיום 29.12.16).

15. בשל הפערים בין חוות הדעת מונה פרופ' יונה קוסאשוילי כמומחה מטעם בית המשפט. (להלן: "המומחה"). בבדיקתו הפיזיקלית מצא אצל התובע "הגבלה ניכרת אך קלה בטווח הכפיפה הגבית [15° לעומת 20° בקרסול ימין – הערה שלי מ.א.ק] וכאבים בקרסול שמאל בעטיים מתקשה לרוץ, ללכת או להשתמש במדרגות באופן תקין" [הדגשה אינה במקור]. בצילום ביקורת של הקרסול נמצאה עמדה טובה של השבר, איחוי מלא שלו, והמרווח המפרקי בקרסול שמור היטב ללא עדות רנטגנית להופעת שינויים ניווניים. וכך, לאחר תקופת אי כושר מלאה בת כחודש וחצי ממועד האירוע (שבה התובע טופל במגף גבס לצורך אחלמה וריפוי השבר), המומחה קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 3%, לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תשט"ז – 1956 מותאם חלקית ["קרסול – הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול... 10%"] (להלן: "התקנות"). עוד המומחה העריך כי לא נותרו לתובע מגבלות תפקודיות, והוא לא יידרש לטיפול משמעותי בעתיד הקרוב, מעבר לטיפולי פיזיותרפיה שניתן לקבל דרך קופת חולים (ראו חוות הדעת של פרופ' קוסאשוילי מתאריך 11.6.17).

16. המומחה הוזמן על ידי התובע להשיב על שאלות בקשר לחוות דעתו. בעדותו, המומחה אישר כי לתובע יש הבדל של 5° בין קרסול שמאל לבין קרסול ימין בכפיפה הגבית, בשל מגבלה הנובעת מהקרסול עצמו. את ההבדל בין ממצא זה של 5° בלבד לבין הממצא של ד"ר לוינקופף מטעם התובע (שמצא פער של 10° בין שני הקרסוליים) המומחה נימק בכך כי בין בדיקתו של ד"ר לוינקופף לבין בדיקתו שלו חלפו כשנתיים, ומצבו של התובע השתפר (פרוטוקול 1, עמ' 4 שו' 4-6). מגבלה זו אותה המומחה מצא, הבאה לידי ביטוי בהפרש של 5° בין שני הקרסוליים, עולה בקנה אחד גם עם הממצאים הרנטגניים, הבדיקה הפיזיקלית, מיקום השבר, אופיו ואופן החיבור שלו (פרוטוקול 1, בשו' 11-17). את קביעתו "הגבלה ניכרת אך קלה", שעל פניו נחזית כקביעה שיש בה סתירה פנימית, הסביר כי הכוונה היא להגבלה ברורה ונראית לעין, קרי המשפט צריך להיות "הגבלה ברורה אך קלה" (שם, עמ' 5 שו' 18). מאחר שאין בקרסול עדות לתסמונת כאב, אודם, פגיעה עורית או שינויים שיכולים להסביר כאב לא-אופייני, אזי בסעיף הנכות שקבע מגולמת גם התופעה של "תקיעת קרסול" עליה התובע מתלונן (שם, בשו' 24-30). עוד הבהיר המומחה כי הפגיעה אינה מפריעה לתפקודו של התובע (גם לא בעיסוקו הנוכחי כסטודנט לקולנוע הנדרש לעמוד יום שלם ולהסריט סרט). הגם שההגבלה מקשה על נוחות תנועות הירידה-והעלייה במדרגות ואף על ההליכה, היא לא תגרום לתובע לנזק, ולסיכום - "אם היה כעת בסיירת מטכ"ל היה יכול לחזור לאותו שירות אם רוצה בכך, ולא הייתי מגביל אותו בכך" (שם, בעמ' 6 שו' 1-7, 18-19, 20-27). כאשר המומחה נשאל מדוע בחר דווקא ב - 3% נכות בעוד הסעיף בתקנות מקנה 10%, הוא הסביר כי המגבלה היא של 5° מתוך 20°, ובתנועה הגבית בלבד (עליה על עקבים) בעוד שבתנועת הכפית (עליה על קצות האצבעות) אין מגבלה (שם, עמ' 7 שו' 12-13).

ככלל, בהעדר נימוקים משכנעים, בית המשפט לא יסטה מחוות דעת המומחה מטעמו (רע"א 1157/15 מארון נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (2015) בפסקה 5; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 (2002)). במקרה זה, ולאחר שהמומחה נחקר על אודות חוות דעתו, הוא לא מש מקביעותיו וחוות הדעת לא נסתרה.

נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת איפוא על 3%.

בסיס השכר

17. במועד האירוע התובע היה בן 23, חייל משוחרר שהחל לעבוד בתנועת נוער כמדריך של בני נוער עולים חדשים. את עבודתו החל בחודש פברואר 2014, שלושה חודשים לפני האירוע, והוא הועסק ב - 52% משרה (ראו סעיף 5.1 להסכם עבודה מסמכים 31-34 לתיק המוצגים של התובע). שכרו החודשי עמד על 3,000 ₪ [במעוגל] (ראו הסכום המצטבר בתלוש השכר של חודש אפריל 2014 [8,901 ₪], צמוד להיום ומחולק ב - 3. מסמך 20 לתיק המוצגים של התובע). הגם שכך, לפי נספח להסכם העבודה, שנחתם בתאריך 1.5.14 ימים ספורים לפני האירוע, הוסכם עם המעסיק כי החל מתאריך 4.5.14 היקף המשרה יגדל ל – 100%, והתובע ישתכר 5,950 ₪, שהם צמודים להיום - 6,000 ₪ (במעוגל). לפיכך, כבסיס שכר לפני האירוע יש להתייחס לסכום של 6,000 ₪.

בחודש אוקטובר 2015 התובע החל בלימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה (ראו דוח רציפות ביטוח, מסמך 72 לתיק מוצגי הנתבעות). את לימודיו הוא עתיד היה לסיים בסוף שנת 2019 (עמ' 11 לסיכומי התובע) ויש להניח כי כבר סיימם לעת כתיבת פסק הדין. לעבר – כל עוד למד ועבד יחושבו הפסדיו לפי שכרו כמדריך נוער. לעתיד - בתום לימודיו וכמקובל בקשר לצעירים בראשית דרכם המקצועית (ומשלא הוכח אחרת לכאן או לכאן) יחושבו הפסדיו לפיו השכר הממוצע במשק, העומד היום על 10,554 ₪ (לחזקה בדבר השכר הממוצע במשק כנתון בסיס בחישוב הפיצוי לגבי צעירים שחצו את גיל הקטינות, לגבי נפגעים המשרתים בצבא, על מי שהחלו בלימודיהם ועל צעירים בתחילת דרכם המקצועית שטרם מיצו את פוטנציאל ההשתכרות שלהם ראו: רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (2011) בפסקה 6; ת"א (חי') 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (2015) פסקה 22).

הפסדי שכר בעבר

18.להלן פרוט הכנסתו של התובע במהלך התקופה שלאחר האירוע ועד לכתיבת פסק הדין:

א. תקופה 1: 3.5.14 – 31.12.14 (ממועד האירוע ועד סוף השנה)

כאמור, שכרו של התובע היה 6,000 ₪ לחודש. הגם שמומחה בית המשפט קבע כי במשך חודש וחצי התובע היה בתקופת אי-כושר, בפועל הוא חזר לעבודתו כמדריך לאחר שבועיים (סעיף 7 לתע"ר). וכך, בחודש מאי 2014, חודש האירוע, התובע השתכר 5,050 ₪ (5,037 ₪ צמוד להיום, במעוגל. ראו תלוש מאי-14, מסמך 21 לתיק מוצגי התובע).

בחודש יוני 2014 התובע השתכר 6,200 ₪ (6,195 ₪ צמוד להיום, מסמך 22), ואילו בתום תקופת הנכות הזמנית, ומשהתייצבה נכותו של התובע על 3%, אזי בחודשים יולי – דצמבר 2014 התובע השתכר בממוצע 6,235 ₪ לחודש (ראו סכום מצטבר לשנת 2014 כמפורט בטופס 106 [מסמך 35], בניכוי הסכום המצטבר עד חודש יוני 2014 [מסמך 22], צמוד ומחולק ב – 6 חודשים).

הנה כי כן, למעט חודש מאי 2014 שבו נגרע שכרו של התובע בסכום של 1,000 ₪ (בסיס שכר 6,000 ₪ בניכוי 5,050 ₪ ששולמו, בצירוף ריבית מאמצע התקופה), לא נגרם לתובע הפסד שכר ביתר חודשי השנה עד לסופה.

ב. שנים 2015-2019 

ב.1 לדברי התובע, עבודתו המקורית (ב – 52% משרה) היתה כמדריך, ואילו העבודה הנוספת שבאמצעותה הושלמו אחוזי משרתו ל – 100% היתה עבודה משרדית שכללה רישום ובניית קבוצות נוער. לאחר האירוע הוא שב לשני חלקי משרתו, עד לסוף שנת 2014, כשעבודתו הסתכמה בעיקר בלימודים בתוך הכיתות ובליווי חינוכי, כאשר בפעילות של סיורים וההדרכות ברחבי הארץ התקשה להשתתף. החל משנת 2015 נאלץ לבצע רק את העבודה המשרדית ללא עבודת ההדרכה.

ב.2 בשנת 2015 התובע השתכר מעבודתו סכום חודשי של 4,180 ₪ (49,813 ₪ צמוד להיום מחלוק ב – 12. ראו דוח רציפות ביטוח, מסמך 72 לתיק מוצגי הנתבעות). בשנת 2016, בין החודשים ינואר-מאי, התובע השתכר סכום של 3,920 ₪ לחודש (19,284 צמוד להיום מחלוק ב – 5. ראו תלוש מאי-16, מסמך 41). לא הוצגו תלושי שכר לחודשים יוני – דצמבר 16, אך אני נכונה להניח כי הירידה בשכר דומה, גם מאחר שבשנת 2017 התובע השתכר 3,900 ₪ לחודש (46,241 צמוד להיום מחולק ב – 12. ראו תלוש דצמבר-17, מסמך 50). בשנת 2018 (חודשים ינואר-פברואר) ממוצע השכר החודשי עמד על 3,740 ₪ (7400 צמוד להיום, מחולק ב – 2. ראו תלוש פברואר-18, מסמך 52).

הנה כי כן, התובע השתכר בשנים 2015 ועד פברואר 2018, בממוצע, כ – 4,000 ₪ לחודש, הפסד של כ - 2,000 ₪ מידי חודש ביחס לבסיס השכר (6,000 ₪). ובמלים אחרות, ירידה של 33% (ולא של 50% מהשכר כפי שהיה מצופה אם לכאורה הוא הפסיק את פעילותו כמדריך ונותרה רק הפעילות המשרדית).

ב.3 איני סבורה כי יש לייחס את הירידה בשיעור של 33% בשכר לאירוע, ולו בלבד. ראשית, הפגיעה התפקודית אינה משמעותית כפי שהעיד על כך המומחה. שנית, בחודש אוקטובר 2015 התובע החל ללמוד באוניברסיטה. לימודיו היו בהיקף של 3-4 ימים בשבוע, 7-8 שעות מידי יום לימודים (סעיף 7 לתע"ר), גם אם את העבודה המשרדית ניתן לבצע מהבית, נראה כי נוכח היקף הלימודים התובע היה מתקשה בביצוע סיורים והדרכות ברחבי הארץ ללא קשר לאירוע. עוד יצוין כי בתחילת שנת 2018 התובע פתח עסק עצמאי לצילום, והשתכרותו כיום עולה על בסיס השכר (פרוטוקול 1, עמ' 15 שו' 8-10). משמע, התובע החל להסב את אפיקי השתכרותו לכיוון התחום אותו למד, כאשר הוגשו רק נתונים חלקיים לגבי העבודות שביצע (3 קבלות בחודשים ינואר-פברואר 2018, נספחים 53-55 בסכומים של 2000-3,000 ₪; שם, עמ' 15 שו' 5-7). כן התברר מעדותה של בת הזוג, כי התובע החל לעבוד לאחרונה באגף הצעירים של רשות מקומית, בעבודה משרדית שעיקרה שיווק (שם, עמ' 21 שו' 19-24). התובע לא פירט אודות עבודתו זו.

ב.5 לאור האמור, לתקופה זו שלפני לימודיו (9 חודשים) ובמהלכם עד סוף שנת 2019 ועד בכלל, סכום גלובאלי של 17,000 ₪ ישקף את הפסדיו.

ג. סך ההפסדים לעבר מגיע לסכום של 18,000 ₪ (1,000 ₪ + 17,000 ₪).

הפגיעה בכושר ההשתכרות והפסד השתכרות לעתיד

19.כדי לקבוע את היקף השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע והפגיעה בכושר השתכרותו, יש לתת משקל לאופיה של הפגיעה, למיקומה, להשפעתה על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו.

מחד, נוכח הנכות הרפואית הנמוכה (3%), דבריו של המומחה כי הפגיעה התפקודית אינה קיימת מבחינתו ('יכול לחזור לשירות בסיירת מטכ"ל'), העובדה כי התובע בחר והתמיד במסלול לימודים שבו עליו לעמוד על רגליו, ועשה זאת למרות שהוא מודע לפגיעתו, כל אלו מצביעים על כך כי אין לפגיעה השפעה על כושר השתכרותו של התובע. מאידך, אין מחלוקת כי יש לתובע פגיעה בתנועה הגבית של הקרסול המפריעה לנוחות ההליכה ולפעולה של עלייה וירידה במדרגות. בשקלול האמור, ומאחר שהנכות הצמיתה היא נמוכה מאד, ואין עדיין נתונים חד-משמעיים על היקף הכנסותיו של התובע בעיסוק אותו למד, סכום גלובלאלי ישקף את הפיצוי בראש נזק זה (ראו דם הערתו של כבוד השופט עמית ברע"א 7798/18 פלונית נ' שושנה (2018)), והוא יעמוד על 45,000 ₪ (כמחצית מחישוב אקטוארי המבוסס על השכר הממוצע במשק, ומקדם היוון עד גיל 70).

פנסיה

20. הפנסיה היא ראש נזק בר-פיצוי, הן לגבי שכירים הן לגבי עצמאים, אלא שיש להוכיח כי מתבצעת הפרשה מעין זו (ע"א 7157/07 אי. אי.גי ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א, ז"ל (2008) בפסקה ד(3); ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 591 (1999)).

לעבר, הפיצוי יעמוד על 12%-12.5% מסכום הפסדי העבר (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013); סעיף 6(ד) לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957, י"פ 6302 וצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957) (אם 12% או 12.5% הדבר תלוי בשנה, אך מאחר שאין לכך משמעות גדולה בסכומים בהם עסקינן, הפיצוי יחושב לפי 12.5%). קרי, 2,250 ₪ (18,000 ₪ * 12.5%).

החל מתאריך 1.1.17 ובעקבות חקיקת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב לשנות התקציב 2017 ו – 2018), תשע"ז – 2016, חלה גם על עצמאי החובה להפריש לקופת גמל לקצבה. התובע (שהפסד כושר ההשתכרות שלו חושב לפי היותו עצמאי, עד גיל 70) לא הוכיח כי הוא מבצע הפרשות למטרה זו ולכן לא ייפסק פיצוי.

עזרת הזולת

21. התובע לא הגיש ראיות אשר יתמכו בהוצאה כספית בגין עזרת הזולת שאותה קיבל לכאורה לאחר האירוע, אך סביר להניח כי בתקופה שבה רגלו היתה נתונה בגבס (חודש וחצי), הוא התקשה בביצוע פעולות בסיסיות. בת זוגו עמה התגורר אכן הושיטה לו עזרה, אך לא התרשמתי מעדותה כי היא יותר מעזרה רגילה של בני משפחה (פרוטוקול 1, עמ' 21 שו' 27 – עמ' 22 שו' 3). באשר לעתיד, יש להתחשב בגילו של התובע, בשיעור נכותו ובהשפעתו על תפקודו. אני מעריכה את עזרת הזולת (עבר ועתיד) בסכום של 6,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

22.התובע צירף רשימת הוצאות וקבלות בסכום מצטבר של 3,420 ₪, רובן בגין נסיעות במונית לצורך עבודתו ולטיפול רפואי, וחלקן הוצאות רפואיות (ת/8). על פי חוות דעת מומחה בית המשפט התובע לא יידרש לטיפול משמעותי בעתיד הקרוב, מעבר לטיפולי פיזיותרפיה אותם ניתן לקבל במסגרת קופת החולים בה הוא חבר. על כן לעבר ולעתיד הפיצוי יוערך בגין טיפולים רפואיים, תרופות, משככי כאבים, היטלים רפואיים, נסיעות וכיוצא בזה, בסכום גלובאלי של 5,000 ₪.

נזק לא ממוני

23. בהתחשב בגילו של התובע, באחוזי הנכות הרפואית ובפגיעה התפקודית המינימאלית, אך גם בכך שסבל משבר בעטיו נדרש להיות גבס במשך חודש וחצי הסכום של 25,000 ₪ ישקף הפיצוי ההולם בראש נזק זה.

סיכום סכום הפיצויים

24. סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות לעבר18,000 ₪

ב. הפסד כושר השתכרות ופנסיה 45,000 ₪

ג. פנסיה 2,250 ₪

ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 6,000 ₪

ה. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד)5,000 ₪  

ו. נזק לא ממוני 25,000 ₪

סה"כ ביניים101,250 ₪  

בניכוי 40% אשם תורם (40,500 ₪)

סה"כ60,750 ₪

שכר טרחת עו"ד ומע"מ 14,215 ₪

סה"כ 75,000 ₪ (במעוגל)

סוף דבר

25.התביעה מתקבלת. הנתבעות ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 75,000 ₪. כמו כן ישאו בהוצאות התובע (על יסוד קבלות). הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ט"ז אדר תש"פ, 12 מרץ 2020, בהיעדר הצדדים.